מקור חולין ו׳
1 וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּיךְ לָא קַבְּלַהּ מִינֵּיהּ, לִישַׁנֵּי לֵיהּ: כָּאן כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו, כָּאן כְּשֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו? אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ קַבְּלַהּ מִינֵּיהּ, שְׁמַע מִינַּהּ.
2 וּמַאי טַעְמָא גְּזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן? כִּי הָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר, שַׁדְּרֵיהּ רַבִּי מֵאִיר לְאֵתוֹיֵי חַמְרָא מִבֵּי כוּתָאֵי, אַשְׁכְּחֵיהּ הָהוּא סָבָא, אֲמַר לֵיהּ: ״וְשַׂמְתָּ סַכִּין בְּלֹעֶךָ אִם בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה״, הָלַךְ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר וְסִפֵּר דְּבָרִים לִפְנֵי רַבִּי מֵאִיר, וְגָזַר עֲלֵיהֶן.
3 מַאי טַעְמָא? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: דְּמוּת יוֹנָה מָצְאוּ לָהֶן בְּרֹאשׁ הַר גְּרִיזִים, שֶׁהָיוּ עוֹבְדִין אוֹתָהּ. וְרַבִּי מֵאִיר לְטַעְמֵיהּ, דְּחָיֵישׁ לְמִיעוּטָא, וְגָזַר רוּבָּא אַטּוּ מִיעוּטָא. וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל וּבֵית דִּינוֹ נָמֵי כְּרַבִּי מֵאִיר סְבִירָא לְהוּ.
4 פְּשָׁטֵיהּ דִּקְרָא בְּמַאי כְּתִיב? בְּתַלְמִיד הַיּוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ, דְּתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: ״כִּי תֵשֵׁב לִלְחוֹם אֶת מוֹשֵׁל בִּין תָּבִין אֶת אֲשֶׁר לְפָנֶיךָ וְשַׂמְתָּ סַכִּין בְּלֹעֶךָ אִם בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה״.
5 אִם יוֹדֵעַ תַּלְמִיד בְּרַבּוֹ שֶׁיּוֹדֵעַ לְהַחֲזִיר לוֹ טַעַם – ״בִּין״, וְאִם לָאו – ״תָּבִין אֶת אֲשֶׁר לְפָנֶיךָ וְשַׂמְתָּ סַכִּין בְּלֹעֶךָ״, ״אִם בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה״ – פְּרוֹשׁ הֵימֶנּוּ.
6 רַבִּי יִצְחָק בֶּן יוֹסֵף שַׁדְּרֵיהּ רַבִּי אֲבָהוּ לְאֵתוֹיֵי חַמְרָא מִבֵּי כוּתָאֵי, אַשְׁכְּחֵיהּ הָהוּא סָבָא, אֲמַר לֵיהּ: לֵית כָּאן שׁוֹמְרֵי תוֹרָה. הָלַךְ רַבִּי יִצְחָק וְסִפֵּר דְּבָרִים לִפְנֵי רַבִּי אֲבָהוּ, וְהָלַךְ רַבִּי אֲבָהוּ וְסִפֵּר דְּבָרִים לִפְנֵי רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי, וְלֹא זָזוּ מִשָּׁם עַד שֶׁעֲשָׂאוּם גּוֹיִם גְּמוּרִין.
7 לְמַאי? אִי לִשְׁחִיטָה וְיֵין נֶסֶךְ, מֵהָתָם גְּזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן! אִינְהוּ גְּזוּר וְלָא קַבִּלוּ מִינַּיְיהוּ, אֲתוֹ רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי גְּזַרוּ וְקַבִּלוּ מִינַּיְיהוּ.
8 מַאי גּוֹיִם גְּמוּרִין? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לְבַטֵּל רְשׁוּת וְלִיתֵּן רְשׁוּת.
9 וְכִדְתַנְיָא: יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד מְשַׁמֵּר שַׁבַּתּוֹ בַּשּׁוּק, מְבַטֵּל רְשׁוּת וְנוֹתֵן רְשׁוּת, וְשֶׁאֵינוֹ מְשַׁמֵּר שַׁבַּתּוֹ בַּשּׁוּק, אֵינוֹ מְבַטֵּל רְשׁוּת וְנוֹתֵן רְשׁוּת.
10 מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ: יִשְׂרָאֵל נוֹתֵן רְשׁוּת וּמְבַטֵּל רְשׁוּת, וּבְגוֹי עַד שֶׁיִּשְׂכּוֹר.
11 כֵּיצַד? אָמַר לוֹ: ״רְשׁוּתִי קְנוּיָה לָךְ״ ״רְשׁוּתִי מְבוּטֶּלֶת לָךְ״ – קָנָה, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִזְכּוֹת.
12 רַבִּי זֵירָא וְרַב אַסִּי אִיקְּלַעוּ לְפוּנְדְּקָא דְּיָאֵי, אַיְיתוֹ לְקַמַּיְיהוּ בֵּיצִים הַמְצוּמָּקוֹת בְּיַיִן. רַבִּי זֵירָא לָא אֲכַל, וְרַב אַסִּי אֲכַל. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַב אַסִּי: וְלָא חָיֵישׁ מָר לְתַעֲרוֹבֶת דְּמַאי? אֲמַר לֵיהּ: לָאו אַדַּעְתַּאי.
13 אָמַר רַבִּי זֵירָא: אֶפְשָׁר גָּזְרוּ עַל הַתַּעֲרוֹבֶת דְּמַאי, וּמִסְתַּיְּיעָא מִילְּתָא דְּרַב אַסִּי לְמֵיכַל אִיסּוּרָא? הַשְׁתָּא בְּהֶמְתָּן שֶׁל צַדִּיקִים אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא תַּקָּלָה עַל יָדָן, צַדִּיקִים עַצְמָן לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?
14 נְפַק רַבִּי זֵירָא דַּק וְאַשְׁכַּח, דִּתְנַן: הַלּוֹקֵחַ יַיִן לָתֵת לְתוֹךְ הַמּוּרְיָיס אוֹ לְתוֹךְ הָאֲלוּנְתִּית, כַּרְשִׁינִין לַעֲשׂוֹת מֵהֶן טְחִינִין, עֲדָשִׁים לַעֲשׂוֹת מֵהֶן רְסִיסִין – חַיָּיב מִשּׁוּם דְּמַאי, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מִשּׁוּם וַדַּאי.
15 וְהֵן עַצְמָן מוּתָּרִין, מִפְּנֵי שֶׁהֵן תַּעֲרוֹבֶת.
16 וְלֹא גָּזְרוּ עַל תַּעֲרוֹבֶת דְּמַאי? וְהָתַנְיָא: הַנּוֹתֵן לִשְׁכֶנְתּוֹ עִיסָּה לֶאֱפוֹת, וּקְדֵירָה לְבַשֵּׁל – אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לִשְׂאוֹר וְתַבְלִין שֶׁבָּהּ, לֹא מִשּׁוּם שְׁבִיעִית וְלֹא מִשּׁוּם מַעֲשֵׂר.
17 וְאִם אָמַר לָהּ: ״עֲשִׂי לִי מִשֶּׁלִּיכִי״, חוֹשֵׁשׁ לִשְׂאוֹר וְתַבְלִין שֶׁבָּהּ מִשּׁוּם שְׁבִיעִית וּמִשּׁוּם מַעֲשֵׂר.
18 שָׁאנֵי הָתָם, דְּכֵיוָן דְּקָאָמַר לַהּ ״עֲשִׂי לִי מִשֶּׁלִּיכִי״, כְּמַאן דְּעָרֵיב בְּיָדַיִם דְּמֵי. רַפְרָם אָמַר: שָׁאנֵי שְׂאוֹר וְתַבְלִין, דִּלְטַעְמָא עֲבִיד, וְטַעְמָא לָא בָּטֵיל.
19 וּלְחַלּוֹפֵי לָא חָיְישִׁינַן? וְהָתְנַן: הַנּוֹתֵן לַחֲמוֹתוֹ – מְעַשֵּׂר אֵת שֶׁהוּא נוֹתֵן לָהּ וְאֵת שֶׁהוּא נוֹטֵל מִמֶּנָּה, מִפְּנֵי שֶׁחֲשׁוּדָהּ מַחְלֶפֶת הַמִּתְקַלְקֵל! הָתָם כִּדְתַנְיָא טַעְמָא, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: רוֹצֶה הִיא בְּתַקָּנַת בִּתָּהּ וּבוֹשָׁה מֵחֲתָנָהּ.
20 וּלְעָלְמָא לָא חָיְישִׁינַן? וְהָתְנַן: הַנּוֹתֵן לַפּוּנְדָּקִית שֶׁלּוֹ – מְעַשֵּׂר אֵת שֶׁהוּא נוֹתֵן לָהּ וְאֵת שֶׁהוּא נוֹטֵל הֵימֶנָּה, מִפְּנֵי שֶׁחֲשׁוּדָהּ מַחְלֶפֶת! הָתָם נָמֵי מוֹרְיָא וְאָמְרָה: בַּר בֵּי רַב לֵיכוֹל חַמִּימָא, וַאֲנָא אֵיכוֹל קָרִירָא.
21 וּלְחַלּוֹפֵי לָא חָיְישִׁינַן? וְהָתַנְיָא: אֵשֶׁת חָבֵר טוֹחֶנֶת עִם אֵשֶׁת עַם הָאָרֶץ בִּזְמַן שֶׁהִיא טְמֵאָה, אֲבָל לֹא בִּזְמַן שֶׁהִיא טְהוֹרָה.
22 רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף בִּזְמַן שֶׁהִיא טְמֵאָה לֹא תִּטְחוֹן, מִפְּנֵי שֶׁחֲבֶירְתָּהּ נוֹתֶנֶת לָהּ וְאוֹכֶלֶת.
23 הַשְׁתָּא מִיגְזָל גָּזְלָה, חַלּוֹפֵי מִיבַּעְיָא? אָמַר רַב יוֹסֵף: הָתָם נָמֵי מוֹרְיָא וְאָמְרָה ״תּוֹרָא מִדְּיָשֵׁיהּ קָאָכֵיל״.
24 הֵעִיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן זֵרוּז, בֶּן חָמִיו שֶׁל רַבִּי מֵאִיר, לִפְנֵי רַבִּי עַל רַבִּי מֵאִיר שֶׁאָכַל עָלֶה שֶׁל יָרָק בְּבֵית שְׁאָן, וְהִתִּיר רַבִּי אֶת בֵּית שְׁאָן כּוּלָּהּ עַל יָדוֹ.
25 חָבְרוּ עָלָיו אֶחָיו וּבֵית אָבִיו, אָמְרוּ לוֹ: מָקוֹם שֶׁאֲבוֹתֶיךָ וַאֲבוֹת אֲבוֹתֶיךָ נָהֲגוּ בּוֹ אִיסּוּר, אַתָּה תִּנְהוֹג בּוֹ הֶיתֵּר?
26 דְּרַשׁ לָהֶן מִקְרָא זֶה: ״וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה כִּי עַד הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ וַיִּקְרָא לוֹ נְחֻשְׁתָּן״. אֶפְשָׁר בָּא אָסָא וְלֹא בִּיעֲרוֹ, בָּא יְהוֹשָׁפָט וְלֹא בִּיעֲרוֹ? וַהֲלֹא כׇּל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁבָּעוֹלָם אָסָא וִיהוֹשָׁפָט בִּיעֲרוּם!
פירוש ים של שלמה על חולין ו׳:ט״ז
16 דין כל דבר המגדל צמחים מכסין בו ואם אינו מגדל צמחין אם נקר' עפר מכסין בו ואם לאו אין מכסין בו מכסין בזבל וחול הדק מאוד עד שאין היוצר צריך לכותשו כלל ובסיד ובחרסי' ולבינה ומגופה של חרס שכתשן ובשחיקת אבני' ובשחיקת חרשי' ובזהב שחוק ובנעורת של פשתן דקה ובנסורת של חרשים ובאוכלים או בגדים שרופים עד שנעשו אפר ובשיחור ובכחול וניקרת הפיסולים ומכסין בעפר חם אבל אם כפה עליו כלי או כיסה באבנים אין זה כיסוי ואין מכסין בזבל הגס ובחול הגס אפילו צריך רק כתישה כל שהוא ולא בקמח ולא בסובין ומורסן ולא בשחיקת מתכו' בד"א שלא נשרפו אבל אם נשרפו חוזרין לעפר ומכסין בהם אין מכסין בעפר מדבר:
17 מתני' במה מכסין ובמה אין מכסין מכסין בזבל הדק ובחול הדק ובסיד יבחרשי' פי' שחיקת חרסין בלבינה ובמוגופ' שכתשן אבל אין מכסין לא בזבל הגס ולא בחול הגס ולא בלבינה ובמגופה שלא כתשן ולא יחפה עליו את הכלי כלל אמר רשב"ג דבר שהוא מגדל צמחים מכסין בו ושאינו מגדל צמחים אין מכסין בו וכת' הרא"ש מדברי התו' נר' דרשב"ג מפרש דברי ת"ק ול"פ וכן מוכח בגמר' דכל הני דקחשיב במתני' חשיבי מגדל צמחי' ויש שחולקין בדבר וס"ל כרשב"ג פליג את"ק ומ"ה לית' לדרשב"ג ולפ"ז לא ק"ל כרשב"ג וליתא לפי מ"ש התוספו' דק"ל כהאי כללא דרבב"ח אר"י כ"ע ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו גם לישנא דמתניתי' כלל אמר רשב"ג משמע שאינו חולק וכן עיקר ומסיק ה"ד חול הדק ארבב"ח אמר ר"י כל שאין היוצר צריך לכותשו איכא דמתני לה אסיפא ולא בחול הגס ה"ד חול הגס ארבב"ח אר"י כל שהיוצר צריך לכותשו מאי בנייהו איכא בנייהו דצריך ולא צריך למיפרך איפרוכי כ' הרא"ש פירש"י לל"ק חשי' אין היוצר צריך לכתשו כיון דמיפרך ביד לל"בת דקאמר כל שהיוצר צריך לכתשו משמע כתישה כ"ש ולפירושו הלכה כל"בת לחומרא ורי"ף לא הביא כ"א ל"ק משמע דמפרש איפכ' ע"כ וכ"כ הר"ן וז"ל כל שאין היוצר צריך לכתשו מוכח בגמ' דוקא כשאינו צריך לכותשה כלל אבל צריך ול"צ ואיכא דכתשי כה"ג ואיכא דלא כתשי אין מכסין כו' ומ"מ תימא הלא הרי"ף דרכו בכל דוכתא לפסוק כלב"ת ונ"ל דדייק מלישנא דגמ' דאמר איכא בנייהו דצריך ול"צ כלומר דוקא דלא צריך ממש הוא דמכסין בו הא צריך ול"צ לא אלמא דתפס לישנא קמא דאילו לל"בת ה"ל איכא בנייהו דל"צ וצריך והוה פירושו דוקא צריך ממש הוא דאין מכסין אבל ל"צ וצרי' מכסין תו מסקינן ת"ר וכסהו יכול יכסנו באבנים או יכפ' עליו את הכלי ת"ל בעפר א"ל אלא בעפ' מנין לרבות זבל וחול הדק ושחיק' אבנים ושחיקת חרסים ונעורת של פשתן דקה ונעורת של חרשין פי' מה שגוררין הבנאים במגירא פגומה וסיד וחרסית ולבינה ומגופה שכתשן ת"ל וכסהו יכול שאני מרבה אף בזבל הגס וחול הגס שחיקת כלי מתכות ולבינה ומגופה שלא כתשן וקמח וסובין ומורסן ת"ל בעפר ומה ראית' לרבות את אלו ולהוציא את אלו אחר שריבה הכתוב ומיעט מרבה אני את אלו שהן מין עפר ומוציא אני את אלו שאינו מין עפר פי' כל המגדל צמחי' קרי מין עפר וקים להו לרבנן דכל הני מגדלי צמחים נינהו דרש ר"נ ב"י בר ר"ח אין מכסין אלא בדבר שזורעין בו ומצמיח פ' התו' והרא"ש לאפוקי עפר המדבר קאתי אע"ג דעפר שמו והוא כשאר כל עפר הואיל ואין מצמיח מה שזורעין בו גרע טפי מכל הני דקתני לעיל שמגדלין צמחים ואין שמו עפר ודבר שאינו עפר ואין מגדל צמחים אלא שהכתוב קראו עפר כגון אפר שנקרא עפר שנ' ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת וכן זהב כדכתיב ועפרות זהב לו מכסין אמ' רבא האי בורכתא אר"נ ב"י מאי בורכת' אנא אמרת ניהליה ומהא מתני' אמרת ניהלי' דתניא היה מהלך במדבר ואין לו עפר לכסות שורף טלית ומכסה היה מהלך בספינה ואין לו עפר לכסות שוחק דינר זהב ומכסה וכל שאר מיני מתכות דאין מכסין כת' הרשב"א בת"ה בד"א שלא נשרפו אבל נשרפו חוזרין לעפרן ומכסין בהן וה"ה כל מיני אוכלין דאין מכסין בהן כגון קמח וסובין ומורסין אם שורפן מכסין בהם וי"מ דאין מכסי' באפ' וטעו' הוא ביד' דהא מסקי' להדי' בפ"ק דביצה בי"ט מכסין באפר חם אפי' לא הכינו מבע"י לפי שהוא מוכן מעצמו מאחר שראוי לצלי' בו ביצת תרנגולת ומסיק בסוגיא תנא הוסיפו עליהן השיחור פירש"י פחמ' כתושי' והרמ"בם פי' פיח הכבשן והכחול ונקרת פסולין פי' עפר שמנקרין מן הרחים וי"א אף הזרניך פי' רש"י מה שקורין אורפימנ"ט והנה הטו' לא הביא הזרניך משום דס"ל דאין הלכה כי"א ובספר שלפנינו אף באלפ"סי אינו והרא"ש שהביא הי"א לאו לפסק הלכה אלא הביא הבריית' בצורת' וכבר אנו ידעינ' שאין הלכה כי"א נגד הסתם ת"ק: